לישמניוזיס הינה מחלה הנגרמת ע"י פרוטוזואה - טפיל חד תאי בשם לישמניה. קיימים למעלה מ- 30 זנים של הטפיל ונכון להיום 21 מהם ידועים כפוגעים בבני אדם.
המדובר במחלה זואונוטית - הפוגעת בבני אדם ובבע"ח שונים. נכון להיום 12 מיליון איש נגועים בטפיל. מדי שנה נדבקים ברחבי העולם כ- 2 מיליון איש ומתוכם 20-50 אלף איש מתים מדי שנה.
דרך ההעברה הנפוצה יותר של הטפיל – הינה באמצעות עקיצת נקבת ה- Phlebotomus - זבוב החול (יתועשיים - זבובים קטנים הדומים ליתושים). הכלב ושפן הסלעים הינם המאגרים העיקריים להדבקה של זבובי החול בטפיל. על כל אדם חולה מצויים ככל הנראה כמה מאות כלבים חולים, בשל רגישות גבוהה יותר של הכלבים.
בארץ - סכנת החשיפה לטפיל היתה מוגבלת בתחילה לאזור בקעת הירדן. לצערנו, בשנים האחרונות, הזבוב והטפיל התפשטו לאזורים רבים בארץ, כולל לאזורינו.
הגורמים להתפשטות המחלה – התחממות כדור הארץ ובארץ - התקרבות שפני הסלע לבתים.
עם החשיפה לטפיל, קיימות 2 אפשרויות:
א. הגוף מתמודד בהצלחה עם הטפיל והוא מסולק מהגוף.
ב. כשלון של המערכת החיסונית והתפתחות מצב של נשאות עם או בלי סימנים קליניים. המקרים הקליניים הינם קצה הקרחון בלבד. רב המקרים לא יפתחו מחלה קלינית.
המדובר למעשה במחלה אימונית (של המערכת החיסונית) העשויה להופיע שבועות וחודשים לאחר העקיצה, בעקבות היווצרות נוגדנים בגוף. בין הטפיל (הלישמניה) לבין הנוגדנים נוצר קשר יציב, הבונה קומפלס השוקע באיברים וברקמות השונות.
סימנים קליניים - הסימנים הקליניים מגוונים ורובם אינם ייחודיים ללישמניה.
בעבר נטו לחלק את מופעי המחלה ל- 3 סוגים שונים –
עורי – cutaneus . הביטוי העורי הינו הבולט ביותר – גם באדם וגם בבעלי חיים. ניתן לראות נגעי עור – דלקות, כיבים, קשקשים, שלפוחיות, גלדים וקרחות, אדמומיות וגירוד. לעיתים הנגעים מופיעים על קצות האוזניים וסביב העיניים ("משקפיים") ולפעמים על פני כל הגוף.
ניתן לראות שינויים אופיינים בציפורניים המופיעים ב- 15% מהכלבים. ה ציפורניים רכות ומאורכות.
המופע העורי יכול להיות גם בכלב שמרגיש טוב.
רירי – Mucocutaneus, המתבטא בכיבים בפה, באף ובצקת שעלולה לפגוע בדרכי הנשימה פנימי - Visceral - פגיעה באיברים פנימיים, העלולה להוביל למוות.
כמו כן - קיימת ירידה במשקל ואובדן תאבון והגדלה של בלוטות למפה והטחול.
ישנה פגיעה בכליה ועשוי להתפתח לכשל כלייתי – Glomerulonephritis. שיתבטא לעיתים בשתיה והשתנה מרובים ובאובדן דם לשתן. הפגיע הכלייתית היא הגורם העיקרי למוות.
עשויים להופיע גם דימום מהאף (epistaxis) – לעיתים בשל הדבקה משולבת עם ארליכיה (קדחת קרציות). ודלקת עיניים – הפגיעה יכולה להופיע בעין אחת או בשתיהן.
לעיתים רואים גם כיב בשפה, דלקות מעיים וצליעה.
הגזעים הרגישים יותר למחלה – רוטווילר, בוקסר, רועה גרמני ומסטינו נפוליטאנו.
בחתול - הסימנים הקליניים דומים לאלו של הכלב. אם כי בארץ עדיין לא אובחן חתול חיובי ללישמניה.
התפתחות המחלה - הטפיל נבלע ע"י המקרופאג'ים. בזכות ציפוי ה-lipophosphoglycan הייחודי לו, הוא גורם לשינוי התגובה של המערכת החיסונית, , דבר המונע הריגת הלישמניה ע"י המקרופאגים ומאפשר אף התרבותו בתאים. בהמשך הטפיל מתרבה בתאים שונים. ההתרבות ברקמות השונות היא שתביא להבדלים בסימנים הקליניים.
אבחון - המחלה נעשה באמצעות מגוון בדיקות מעבדה. המתקדמת מבניהן הינה PCR (Polymerase Chain Reaction) בדיקה המאפשרת זיהוי מקטעים גנטיים ספציפיים . את הדגימות לבדיקה ניתן לקחת מהדם, מהעין ואפילו קבוצת שערות.
טיפול - קיים טיפול תרופתי, שמביא לרוב להבראה קלינית של הכלב והיעלמות מוחלטת או חלקית של סימני המחלה, אך הכלבים עשויים להישאר נשאים ולסבול מחזרה של המחלה הקלינית (relapse ).
לכן , ארחיב מעט על מניעה.
מניעה - שימוש בכילות ושימוש בקוטלי יתושים.
הגנה לכלבים - כיוון שהזבובים פעילים ביותר בשלבי הזריחה הראשוניים, מומלץ להחזיק את הכלבים בתוך הבית בשעות השיא הללו, כדי לצמצם חשיפה.
באם הכלב חלה – חשוב להתחיל טיפול מוקדם ככל האפשר, כדי להגביל את הפצת המחלה.
ריסוס מונע של האזורים בהם זבובי החול דוגרים - מקומות קרירים וחשוכים כמו מחילות ומערות, או של צמח ה-בוגונוויליה, ממנו אוהב הזבוב לאכול.
טיפול בבעלי החיים המהווים מאגר של הטפיל בטבע – באמצעות חיסון אוראלי (באמצעות פתיונות) . או מתן חומרי הדברה שאינם פוגעים בחיה, אך פוגעים בלישמניה.
חיסון – פותח חיסון, אך יעילותו מוטלת בספק.
וכמובן – תכשירים דוחי זבובי החול לחברנו על 4.